ניצת הלב
שתף חברים!

מדיטציה היא חיים ללא מילים – אושו

    אושו הוא סופר, פילוסוף ומיסטיקן הודי אשר פיתח
    שיטות מדיטציה רבות המתאימות לדבריו,
    לאדם המודרני בעולם המערבי.מדיטציה אקטיבית

    לפי תפיסתו של אושו, האדם המערבי עמוס במחשבות
    ובלחצים של חיי היומיום,
    ולא יכול לעשות מדיטציה פאסיבית.
    הטכניקות שלו משלבות מדיטציה אקטיבית,
    כלומר – פעילות פיזית בזמן המדיטציה.

    ממקום זה, אושו הביא לעולם סוגים שונים של מדיטציות
    ומדיטציה אקטיבית ביניהן:
    מדיטצית קונדליני, מדיטציית דינמיק, מדיטציה נו מיינד,
    מדיטציית נטראז' ועוד…

    כמי שחיה בישראל, אני מאד מתחברת לתפיסה זו,
    הראש שלנו, שלא מפסיק לעבוד בשילוב עם האהבה שלי
    למילים ולדיוק במילים יכולים ליצור מצב שבו המיינד
    בפטפוט פנימי שאינו נגמר.

    מדיטציה נותנת מענה בדיוק לכך.

    מניסיון עם עשרות לקוחות אני מוצאת שכאשר משלבים
    תנועה בזמן המדיטציה קל יותר להיכנס לשקט ומכאן
    החיבור שלי למדיטציות שאושו מציע בניהן:

    מבין ספריו, אחד מהספרים האהובים עלי ביותר
    הוא ספרו
    אושו – מדיטציה – ראשית החופש ומהותו – מדריך מעשי ל-63 סוגי מדיטציה

    אני מצרפת קטעים מעוררי השראה מספרו בנושא שכולנו
    מתמודדים איתו ביום יום שלנו – השכל שלנו שלא מפסיק לפטפט,
    קטע שלי באופן אישי עשה שינוי תפיסתי.

    מתוך הספר של אושו
    "הקושי השני העומד בדרכה של המדיטציה הוא השכל שלך,
    המפטפט ללא הפסקה.
    אינך יכול לשבת אפילו לדקה אחת, השכל ממשיך לפטפט:
    ממשיכות בו מחשבות שייכות, לא שייכות, רבות-משמעות,
    חסרות משמעות.
    זאת תנועה קבועה, וזו תמיד שעת השיא.

    לכן הדרישה הראשונה למען גדילה מדיטטיבית
    היא להיות מודע
    להבעת המילים הקבועה שלך ולהיות מסוגל לעצור אותה.
    רק ראה דברים; אל תביע במילים.
    היה מודע לנוכחותם, אך אל תשנה אותם למילים.

    מדיטציה משמעותה לחיות ללא מילים, לחיות באי-לשוניות.
    הזיכרונות האלה שנאספו, הזיכרונות הלשוניים האלה,
    נהפכים למכשולים בדרך לגדילה מדיטטיבית.

    לפעמים זה קורה באופן ספונטני.
    כשאתה מאוהב במישהו זה קורה.
    אם אתה מאוהב באמת,
    מורגשת נוכחות – לא שפה.

    בכל פעם ששני אוהבים נמצאים במצב אינטימי זה עם זה,
    הם נעשים שקטים.

    זה לא שאין שום דבר לבטא; להפך,
    ישנה כמות עצומה.
    אך המילים לעולם אינן שם, הן אינן יכולות להיות שם.
    הן מגיעות רק כשאהבה נעלמת ".
    " אם שני נאהבים לעולם אינם שקטים,
    אם הם מדברים ללא הרף,
    זה סימן לכך שהאהבה מתה.
    עתה הם ממלאים את הרווח במילים.
    כשהאהבה חיה, המילים אינן שם,
    משום שהקיום עצמו של האהבה הוא כה מדהים,

    הוא חודר כל- כך, עד שהמחסום של השפה ושל המילים נפרץ.
    ובדרך- כלל הוא נפרץ רק על – ידי האהבה.
    חייבים להשיל את השפה.
    אינני מתכוון שאתה חייב לדחוף אותה הצידה,
    שאתה חייב להדחיק אותה או למחוק אותה,

    אני מתכוון לכך שמשהו שיש בו צורך בחברה נהפך להרגל שלך,
    המתקיים עשרים וארבע שעות ביממה, ואין בו צורך באופן כזה.
    כשאתה הולך, אתה צריך להזיז את רגליך,
    אך אין הכרח שהן ינועו כשאתה יושב.

    אם הרגליים שלך ממשיכות לנוע בזמן שאתה יושב
    אז אתה משוגע, אז הרגליים השתגעו.

    אתה חייב להיות מסוגל לכבות אותן,
    ובאותה הצורה כשאינך מדבר עם איש, השפה אינה הכרחית.
    היא כלי שיחה, טכניקה לתקשר באמצעותה;
    כשאתה מתקשר משהו, צריך להשתמש בשפה;
    אך כשאינך מתקשר עם איש, היא אינה צריכה להיות שם"….

    "יש צורך בשפה, היא הכרחית, אך אינך חייב להישאר בה תמיד.
    חייבים להיות רגעים שבהם אתה קיומי, ואין כל הבעה במילים.
    רגעים שבהם אתה רק קיים.
    זה לא שאתה רק מתבטל – תודעה נמצאת שם,
    והיא חדה יותר, חיה יותר, מכיוון ששפה מקהה את התודעה.
    שפה מוכרחה להיות חזרה, אך הקיום לעולם אינו חזרה.
    לכן שפה יוצרת שעמום.

    ככל שהשפה חשובה לך יותר, ככל שהשכל מכוון – לשון יותר –
    כך תהיה משועמם יותר.
    השפה היא חזרה, הקיום אינו.

    כשאתה רואה ורד, זאת אינה חזרה.
    זה ורד חדש, חדש לגמרי.
    הוא מעולם לא היה, והוא מעולם לא יהיה שוב.
    בפעם הראשונה ובפעם האחרונה הוא שם.

    אך כשאנחנו אומרים: זה ורד,
    המילה "ורד" היא חזרה: היא תמיד הייתה שם;
    היא תמיד תהיה שם.
    אתה הרגת את החדש במילה ישנה.
    הקיום צעיר תמיד, והשפה זקנה תמיד.
    באמצעות השפה אתה בורח מהקיום,
    באמצעות השפה אתה בורח מהחיים,
    מכיוון שהשפה היא דבר מת.
    ככל שאתה מעורב יותר בשפה, כך אתה מומת על ידה יותר.

    מלומד הוא מת לגמרי, מכיוון שהוא שפה,
    הוא מילים ושום דבר אחר".
    (עמודים 254-252)