ניצת הלב
שתף חברים!

איבדתי אדם אהוב – החיים ממשיכים ?!

    הפוסט הזה מוקדש לכל מי שאיבד אדם אהוב.

    ביום שאמא שלי נפטרה החיים שלי הפסיקוניצה ילדות.

    הייתי בת שש, הלכתי לבית הספר
    וכשחזרתי הביתה
    היו המון אנשים בבית.

    בתחילה שמחתי לראות את כולם,
    לא הבנתי למה כולם הגיעו
    ואחר כך כבר הבנתי.

    זה לא היה משהו שעשיתי באופן מודע,
    אבל בוקר אחד
    החיים שלי במתכונת שהכרתי אותם נגמרו
    ואני סגרתי את הלב.

    אני זוכרת אותי, ילדה בת שש
    עומדת ומתבוננת בחוסר יכולת לקבל או להכיל את מה שקרה
    אבל בעיקר כועסת.

    לא הבנתי,
    איך ביום כזה,
    שבו החיים שלי במתכונת שהכרתי נפסקו
    העולם ממשיך להתקיים.

    רציתי שהעולם יפסיק,
    שיבינו כמה כואב לי,
    לא הצלחתי להבין איך אנשים ממשיכים לחייך
    לחיות, ולעשות דברים יומיומיים
    כשאצלי בפנים הכל כואב כל כך.

    רק מי שאיבד מישהו יקר יכול להבין
    על מה אני מדברת.

    כעסתי.
    כעסתי על אלוהים
    חשבתי לעצמי שאם אלוהים הוא כזה טוב
    ורחום וחנון איך הוא עושה לי דבר כזה.

    כעסתי על כל מי שמסביבי
    שאמר לי ש"החיים ממשיכים"

    מבחינתי החיים לא המשיכו
    הם נעצרו שם,
    בגיל שש.

    ויותר מזה, לא הצלחתי להבין
    איך כשאסון כל כך גדול נופל עלי
    החיים לא מפסיקים,
    הם הרי היו אמורים להפסיק לא?

    לא הצלחתי להבין מה בדיוק קורה מכאן הלאה,
    איך חיים עם הכאב הזה,
    עם הבור השחור שנפער בתוכי
    ומאיפה מגיעה הציפייה
    שאני אקום בבוקר ואמשיך
    כאילו כלום לא קרה

    מה זאת אומרת כלום לא קרה.
    הכל קרה
    יש את ניצה שלפני ואת ניצה שאחרי
    והן שתי ניצות שונות.

    קהת חושים הסתובבתי בעולם שנים.

    אין לי מילה אחרת חוץ מ"הסתובבתי"
    רק מי שחווה אובדן מכיר את התחושה הזאת
    שבה מצד אחד
    אם תתחבר לכאב
    אתה יכול לשקוע לשנים וחודשים של כאב לא נגמר
    ומצד שני,
    אתה יכול לנתק את הכאב, או להרחיק אותו
    ובמקום לעשות ולתפקד
    כי צריך, בשביל אלה שנשארו חיים.

    אני באופן אישי בחרתי בעשייה.
    ברחתי לעשייה.

    כשעושים כל כך הרבה מקבלים תשבוחות,
    ואז יש תחושה רגעית
    שהבור השחור שנפער מתמלא,
    אבל זה רק לרגע
    ואתה אנוס להמשיך לייצר פרויקטים
    לעשות  ולעשות ולעשות
    עד תשישות, עד שכבר לא מרגישים.
    את הכאב.

    אבל גם אז מרגישים.
    אמנם במעומעם, אבל זה שם,
    זה שם מאיים על קיומך ואומר:
    ברגע שתסכימי לנוח,
    ברגע שלא תעשי כל כך הרבה,
    ברגע הזה אני הולך לעבור מ-מאחורי הקלעים לפרונט
    ולמלא כל תא ותא בגוף שלך.

    והידיעה הזאת, מעומעמת ככל שתהיה
    היא זרז מעולה להמשיך לעשות, ולעשות ולעשות.

    אם תשאלו אותי מה הכאב הכי גדול של הילדה הזאת,
    של ניצה הקטנה התשובה שלי תהיה אחת:
    היא לא מצליחה להבין איך אחרי שבר כזה
    העולם ממשיך להתקיים, "עולם כמנהגו נוהג"
    זה בלתי נתפס.
    לא עבורה בכל אופן.
    יש בזה משהו מאד מקומם, שעבורך הכל נפסק
    ואילו העולם "פשוט ממשיך לו."

    אני זוכרת את עצמי שנים, נוסעת למבחנים בתיכון
    וחושבת על הזמן הזה בו אבחן,
    מה קורה בזמן הזה בחיים של אנשים אחרים,
    בשבילי זה רק מבחן,
    אבל מישהו אחר, שאני לא מכירה,
    עבורו החיים בזמן בו אני נבחנת נפסקים.

    ובור חדש שחור נפער בתוכו
    והוא עוד לא יודע,
    אבל הוא יצטרך לחיות עם זה לתמיד.
    תמיד.
    ובזמן שהוא יחיה עם זה,
    החיים ימשיכו.

    הכאב השני הכי משמעותי היה
    שהפסקתי לרצות.

    וכן, אני יודעת,
    אם תשאלו את מי שמכיר אותי,
    אני אחת הנשים הכי רוצות בעולם.
    אני רוצה המון דברים,
    אבל בכאילו.

    הדבר היחיד שרציתי היה,
    שהיא תמשיך לחיות, אבל זה לא קרה,
    אז מה הטעם לרצות אם ממילא
    אתה לא מקבל את מה שאתה רוצה?

    לקחו לי עוד שנים רבות והמון עבודה פנימית
    כדי להסכים לרצות.

    ~ ~ ~ ~ ~ ~
    אחד הדברים שאני הכי מתחברת אליו הוא
    המילה העברית לאובדן
    והיא חלל
    בהולכם הם מותירים בנו חלל עצום,
    כאב גדול
    והמון מחשבות על מה יכול היה להיות
    וגם
    חיים שממשיכים שיש לחיות אותם,
    יש שיבחרו באופן חלקי
    ויש שיבחרו לחיותם במלואם.

    אני מחזקת את ידיהם של כל מי שאיבד אהובים,
    במלחמה או בכל דרך אחרת.

    הכאב הוא עצום וגדול,
    ויש ימים טובים יותר ופחות.

    השבועות האחרונים מפגישים אותנו שוב ושוב
    עם התחושות האלה,
    עם הכאב הגדול.

    אני שולחת לכם אריזות אנרגטיות אישיות
    של נחמה ושל רוך עטופים בהרבה אהבה.

    שולחת לכם תקווה ואומרת לכם:
    כל מי שאיבד אדם אהוב יכול להדהד
    עם הכאב הזה, עם הבור השחור שנפער בתוככם,

    אתם עטופים בהמון אהבה,
    ולמרות שזה נראה שהחיים שלכם הפסיקו
    אבל בחוץ הכל ממשיך,
    כל אחד מאיתנו בדרך שלו,
    אתכם.

    עם המון אהבה,
    ניצה

    השאירו תגובה

    Dafna Randall הגיב\ה 01/08/14

    ניצה תודה על השיתוף . מי שלא חווה לא יוכל להבין,
    אך המרפא באמונה שכל אחד הוא חלק מתמונה הרבה יותר גדולה , והידיעה שמוות אינו הסוף
    ויום יבוא שהאנושות לא תדע יותר סבל כאב או מלחמות ,ואת החלל הנוכחי. בעתיד תמלא רק איכות של אור
    והעולם יהיה נקי ויפה ללא מלחמות ומחלות

    וכל הנשמות האהובות יזכו בתוכו לזהור.באור האהבה והיצירה שהיא מלאכת בריאה.

    שולחת אהבה לכל משפחות החללים אל כל הלבבות הכואבים החלולים ,
    באמונה והאהבה לעולם טוב יותר ,ושבלכתם ציוו חיים לכולנו, וגם לכל מי שחווה אובדן מכל סוג.

    וגם כאשר השיגרה תחזור במרוץ מטורף, של מילוי כל המרווחים. על נא תשכחו , חיו מהלב ואהבת עצמכם והזולת ומי שנותן לנו חיים הפלנטה והבריאה,

    כולנו כאן כחלק מתמונה הרבה יותר גדולה (לא להיות חלק מהשגעון) אלה חלק מהשינוי והפתרון, בשפע לחפש את האוצא הזהב האמיתי (שהוא הזוהר והיופי האנושי)
    ומה שיעזור להגשמה זה ערכים אנושיים גבוהים, זה לא אוטומטי זה חלק מההתפתחות. והעתיד והמודעות האנושית שלה כולנו משוועים.

    הגיבו
    ליה בן ציון הגיב\ה 01/08/14

    ניצה מקסים.
    כל כך חשובה היום התמיכה…

    הגיבו
    הוסיפו תגובה

    error: Content is protected !!